<h1>מגן אבות להמאירי — הענין האחד ועשרים</h1>
<h2>דף כט:</h2>
כלל הדברים לדעת הרב אין שום פסלות פוסלת אלא ברובא וברוב מיהא מיפסלן, חוץ מנקלף שאינו פוסל אלא בכולו, וחוץ מנקב שיש בו חסרון דבמפולש במשהו ובשאין מפולש בכאיסר, וכן בחזזית שבחוטמו שפוסלת במה שהו, ומנומר שאף בשנים ושלשה מקומות נפסל אע"פ שהן מיעוטו, ואף על (האומר) [המנומר] בשנים ושלשה מקומות נראה להרב דוקא שנתפזר ברובו של אתרוג אע"פ שהחברבורות עצמן מיעוט הן אבל במיעוטו שאינו אלא בצד אחד מן האתרוג כשר.
ואחר כך חזר הרב ושאל לעצמו כיון שהחזזית פוסלת בחוטמו במשהו, נולדו שאר פסליות בחוטמו כגון שנתיבש שם או היה שם כתם לבן או כושי שהן מראות הפוסלות, וכגון נסדק בחוטמו מהו שיפסלו במה שהו, וכן בהדס שיבשו שלשה בדין העליונים שבראשו והשאר כולם לחים מהו. ומשיב הרב לעצמו דבאתרוג כלהו לחומרא כחזזית ובהדס לקולא, שהרי נתברר בנקטם ראשו שפסול כגון שנקטם מראש השדרה עצמה אבל אם נקטמו העלין העליונים לבדם אינו נפסל ומדנקטמו לא פסלי, כל שכן יבשו דלא פסלי, דהא איבעי שקיל להו, אבל יבשו בראש השדרה ודאי בין בלולב בין בהדס וערבה מסתברא דפסול משום דדמו להו לחוטמו של אתרוג דפסול במשהו. וכן הא דתנו בבריתא [ל"ב ע"א] דלולב סדוק פסול ומוקים לה (בדיעבד) [בדעביד] כי המנק ופריש לה הרב אלפסי ז"ל עץ שיש לו שני ראשין כגון זה ץ כלומר שנפתח הסדק שאינו יכול להתחבר והוא דומה לשני ראשי בדים ופסול, אף זה פסול אף במיעוטו (שהם) [שהרי] בראשו הוא, אבל נסדק מלמטה למעלה בעינן רובו ואפי' עביד כי המנק ואפי' בלא עביד נמי כי המנק פוסל ברובו, דקימא [לן] בכל הכלים שאם נשברו רובן הרי הוא כנשתברו כולן.
ואחר כך כתב הרב דהיכא דחסר שדרו של לולב משהו אם חסר ראשו הא אמרי' דפסול וכדקאמ' במתני' נקטם ראשו פסול ופריש לה בראש השדרה, אבל אם היה משאר מקומות שבשדרה מהו, מי מדמינן לה לחסרון של אתרוג דקאמ' נקב וחסר כל שהו או לא. ומסתברא ליה להרב דמדגלי בנקטם ראשו דפסול מכלל דנקטם ממקום אחר כשר, אלא א"כ חסר רובו. ומאחר שבירר הרב שכל הפסולין פוסלין ברובן אף מחצה על מחצה, שאי אפשר לצמצם ואין מכשירין אלא ברובן בכשרות ורוב הנראה לעינים כדי לצאת ידי ספק.
ואחר כך חזר הרב וכתב על עצמו בהגהה כביכול דברים שזהו נסחן אות באות, גם בזו שנקטם ראשו אינו מלמד על חסרון השדרה למשהו לא מראשו ולא משאר מקומות שבשדרה (מהו מי מדמינן לה לחסרון) לפי שאין דמיון זה לזה, וכללו של דבר שהחסרון אינו פוסל בשדרו של לולב כלל אלא א"כ חסר רוב עביו ורוב הקפו דהוה ליה כמו שנשבר. וכן לכל הפסולין ששנו חכמים באתרוג ולא נמנו בלולב אין פוסלין בו, כגון נקב וחסר וחזזית ונקלף לבן כושי ומנומר. וכן אותם שנאמרו בלולב ולא נאמרו באתרוג אין פוסלין באתרוג כגון כפוף כווץ (סדוק) עקום, וראיה לדבר סדוק שכשר בלולב אי לא עביד כי המנק, ופוסל באתרוג אע"ג דלא עביד כי המנק, ע"כ לשון הודאת הרב לעצמו.
ומעתה נשוב לדברי הרב, הרי שנסתפק בנפרצו עליו אי דוקא ברובן וכבר הביאה יפה מן הבריתא שאמרה נפרצו ר[ו]ב עליו פסול, ואין ספק שדעת הרב בנפרצו שלא נתלשו לגמרי אלא שניתקו מעט מן השדרה ונתפזרו אילך ואילך אלא שעדין הן מעורות בה, וקאמ' דדוקא פסלי ברובא. ומ"מ נראה דאפי' לפי' רבי' שלמה ז"ל שפי' בנפרצו שנעקרו לגמרי ואגדן עם השדרה דלא פסלי אלא ברובא, ומ"מ הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל מפרש לה בנתקו קצת ועדין מעורין בשדרה ולמד ממנה שאף פרצת העלה עצמו ברובא. ואף המגיה מביא ראיה לזה מפני שכל מה שמנו חכמים במשנתינו באחד מן המינין שבלולב נוהג הוא בשלשתם, הואיל והוא דבר הראוי לאמרו בשלשתן וזהו [ש]בשלשתן שנו גזול ויבש של אשרה ושל עיר הנדחת נקטם ראשו ונפרצו עליו. ונראה לי בפי' דבריו מדקאמ' בערבה נשרו מקצת עליה כשרה ד[א]למ' אפי' נשירתם ברובא, וכל שכן בנפרצו דדוקא ברובן, וודאי כך הדין בשאר המינין.
ומכל מקום הרב ר' אברהם ז"ל גריס בהדס (ולולב) [וערבה] נפרטו, והוא ענין נשירה, אבל נפרצו אפשר דלא פסיל בהו. והרב המגיה מתמה עליו, אם כן היאך אמר בערבה נפרטו עליה שפסולה ובסיפא נשרו מקצת עליה שכשרה, ליתני או בתרויהו נפרצו או בתרויהו נשרו. ומכל מקום אנו מפרשים ששנוי הלשון כהוגן הוא בא, שנפרטו על ידי אדם שאף לשון פרט על ידי מגע אדם הוא בא, [מלשון, ופרט כרמך] ואע"פ שתרגומו ניתרא דכרמא מכל מקום על ידי מגעו של אדם הוא נושר, ונשרו הוא שנושר מאליו, ובא ללמד שדינם שוה לרובן, ואע"פ שאין כאן אשמעתא כלל, דמה ענין לחלק בין נשרו על ידי אדם לבין שנשרו מאליהן, מ"מ לישנא בעלמא אגב ארחיה אשמעי', ומשום הכי איצטריכינן לאוכחת' דבריתא. ונפקא מינה דלדעת הרב ר' אברהם ז"ל בהדס ובערבה לא פסלי, וכדכתב לה הרב בהדיא. אלא שבערבה חזר ואמר שמצא בה נסח נפרצו. וקשה לי בדבריו א"כ הוה ליה לאוכוחיה ממתני' גופה דערבה וכדכתב הרב המגיה, אלא שסמך הרב על הנסח שמצא בשניהם נפרטו וסמך הרבה על ראית הבריתא. ונפרטו עליו של לולב דפשיטא ליה להרב דפסולה נראה (לי) [לו] דדוקא נמי ברובן, (וא"כ) [דכמו] נפרצו דלולב פסול ברובן שיהיו העלים נפרצים ברובן, והוא הדין בנפרטו דדוקא ברובן, [והדס] וערבה נפרצו כשר ושלא כדברי הרב המגיה שהדס וערבה אין פרצתם מקלקלת כל כך שתפסול בהם, אבל (נפרצו) [נפרטו] פסולים ברובם. ואם כן אף נחלקה התיימת דוקא שנחלקה ברובה, אבל נטילתה שכתב הרב ר' אברהם ז"ל ברובה, איני מבין והלא התיימת אינם אלא שנים והם שני עלים האמצעיים העליונים ואין נטולה אלא שניטלה לגמרי ומאי רובא איכא. ושמא אין הרב מפרש תיימת כן אלא גב ההוצא של כל אחת ואחת, כפי' ר' יצחק אלפסי ז"ל, ונמצא פסול זה בכל העלים, וכשניטלו אינו פוסל אלא בניטלו רובן, וכדפרישנא בנפרטו לענין לולב. ומכאן למד לכל הפסולים שדוקא ברובן וכדקאמר באתרוג עלתה חזזית על רובו. ומכל מקום ראיתי לרב שאף בחזזית שפירשו בגמ' דבשנים ובשלשה מקומות פוסל מדין מנמר דוקא שנתפזר ברוב של אתרוג, ואע"פ שחברבורות עצמן מיעוט הם, אבל במיעוטן כגון שאינו אלא בצד אחד כשר. ובמחילה מן הרב הרי בירושלמי [פ"ג ה"ו] נאמרה בהדיא בהיפך ולשונם בזה, תמן אמרין רובו מצד אחד, וא"כ אף מצד אחד פסול.
ונשוב לדברינו והוא שביבשות לולב וערבה והדס ואתרוג כתבו שאינו פסול עד שיבשו רוב השדראות שלהם, אבל לא ברוב עלין, ומביאין ראיה לדבריהם שהרי אף ביבשו כולם אמרו שכשרים ובלבד שישתיירו שלשה בדי עלין לחין בראשיהם. ואני תמה יבשו רוב העלים של לולב היאך כשר, ואם אמרו בהדס שיבשו רוב עליו כשר, ובלבד שנשתיירו שלשה בדי עלי לחים, בהדס שאני, שכל שנשתיירו שלשה עבותות רצופות בראשו לא פקע הדרו, ושמא אף בערבה כל שנשתיירו שלשה שורות רצופות בלחות כלפי ראשה, ראוי לומר כן, או שמא דוקא בהדס שהדרו בעבותו, וכל ששלש עבותות קיימין הדרו במקומו, אבל לולב מיהא שלשה עלין העליונים בלחות, והשאר כולן יבשות ודאי כולן פקע הדרו ויבש מקרי. ואי לאו הכי היכי אשתמיט תלמודא דלא לאדכורי' הכי בלולב ושבקיה עד שמעתא דהדס, אלא ודאי בלולב כל שיבשו רוב עליו ואפילו נשארו שלשה העליונים בלחותם פסול, וכל שכן אם יבשו כלן ונשארה השדרה בלחותה. אלא שלדעתי אי אפשר שתהא השדרה לחה והעלים (קיימים) [יבשים] שהלחות באות לעלים מצד השדרה, אלא שהוא דבר שצריך בירור.
וכן מה שכתב בנקטם ראשו שדוקא ברובו אין הדבר ברור כל כך, שמאחר שהרב מפרשו בנקטם ראשו של שדרה, איכא לדמוייה לחוטמו של אתרוג שנפסל בחזזית משהו. ואף הוא ז"ל כתב דכל שבראש השדרה הרי הוא אצל כל המינין כחוטמו באתרוג. וכל שכן בניטלה פיטמתו שכתב בה הרב דוקא ברובו, שהוא תימה גדול דנטילת פיטמת לא גרעה מחזזית ומכיון שבחזזית אמרו דבחוטמו במשהו כל [שכן] בניטלה ובמקום הפטמת.
וכן מה שהרב מכריע שכל הפסליות הפוסלות ברובן באתרוג מיהא ובחוטמו פוסלות בכל שהוא, כגון אם היה שם כתם לבן שהוא מראה היובש או כתם כושי או נסדק מעט, ובשאר המינין כשר אלא אם כן הם בראש, לפי דעתי אין המדה שוה בהם והכל לפי הענין, ולדעתי כתם לבן אף לדעתו שנותן סימן ליובש כשהפך לבן אין משהו פוסל אף בחוטם האתרוג, וכל שכן בראש שדרת הלולב, וכן אם נתכווץ שם במשהו שהוא היובש לדעתנו, אין משהו פוסל שאינו דבר הנכר עד שיהא הדרו נפקע בכך, אבל [כתם] כושי ודאי הרי הוא כחזזית.
ונסדק יש ספרים שגורסי' במשנת האתרוג [ל"ד ע"ב] נקלף נסדק ניקב וחסר כל שהוא פסול, ופרוש נסדק אף בלא חסרון (ומרפא) [ומדלא] יהיב שיעורא שמע מינה במשהו ולדעת זה נסדק בחוטמו לא נצרכה. ומ"מ בספרים המדוייקים לא מצינו במשנה זו נסדק, ואף רבינו משה ז"ל לא הזכירו באתרוג כלל, ולדעת זה נראה לי שאף בחוטמו כשר וכן הדין אצלי בניקב שם ולא חסר כל שהוא שכל אלו אין הדבר ניכר ואין מפקיעין בהדר כלל, אלא א"כ נסדק כל כך שיהא כנשבר כגון נסדק רובו וכמו שכתב הרב בנסדק ממטה למעלה שאף בדלא עביד כי המנק פוסל בר[ו]ובו, ואלמלא כן לא השמיט התלמוד מלהזכירם, ובדינין אלו לא מסרן הכתוב אלא לחכמים. ועביד כי המנק דפסלינן בלולב ודאי אף במשהו, ר"ל על הפחות שהוא באפשר להיותו כהמנק מצד הפסול שבו, וכל שכן שבאתרוג כן, אבל בהדס וערבה לא אלא אם כן ברובו שאין ההדר נפקע בכך. וחסרון בשדרת הלולב דמתחלה מדמי ליה הרב לקטימה לפסלה בחסרון משהו [בראשו] כנקב שבאתרוג, אבל בשאר מקומות שבשדרה אינו פוסל, והדר ביה איהו גופיה לומר שאינו פוסל בראש השדרה אלא ברוב הקפו ורוב עביו, אף בזה לבי נוקפי, שכל שבראש השדרה ללולב כחוטמו באתרוג.
ומה שכתב אח"כ בהגהה שכל אותם שנאמרו בלולב ולא באתרוג אין פוסלין באתרוג כגון כפוף כווץ סדוק עקום וכן אותם שנשנו באתרוג ולא בלולב אין פוסלין בלולב, כגון נקב וחסר וחזזית ונקלף לבן כושי ומנומר, ודאי דברים נכוחים הם. וכבר ביארנו בפירושינו שזהו הטעם שלא נכללו כל ארבעת המינין במשנה אחת ר"ל שיאמר לולב והדס וערבה ואתרוג היבשים והגזולים פסולים, מפני שיש לכל אחד מהם ענין שאינו בחבירו, שציני הר הברזל אין להם מקום אלא בלולב, ולא ענביו מרובים מעליו אלא בהדס, ולא צפצפה אלא בערבה, (ושל) [ולא] של (ערבה) [ערלה] ותרומה אלא באתרוג, ומתוך כך הוצרך לשנות בכל אחד מהם משנה בפני עצמה. ומתוך כך אתה צריך לדון בענין זה בכל אותם שלא הוזכרה במשנה (אינו) [איזו] ראיה לדונה באחד ולא בחבירו, ומעתה כפוף כווץ עקום שהזכיר הרב שנאמרו בלולב אינם (דחויים) [ראויים] לדון בהם פסול באתרוג ולא באחרים, אלא בלולב לבד, שהוא צריך לעמוד ישר בשדרה, (והרי) [אבל] הדס וערבה כך היא בריתן של ה[ע]נפים.
ואף הרב המגיה מביא ראיה נכונה ממה שנאמר בלולב [ל"ב ע"א] בפסול של עקמימות וכפיפה לא שנו אלא לפניו והוא הדין לצדדים, הא לאחריו כשר דברייתו הוא, והרי האחרים אין להם פנים ואחורים, וכן הקווץ אין לו מקום אלא בלולב שיוצאין בשדרה שלו לפעמים עוקצין כעין קוצים, ואף למי שגורס כווץ באות הכף אין לו מקום אלא בלולב שעליו פשוטים ונעשה בעל מום בכווץ.
ובפסולי האתרוג שאינם נוהגים בלולב הזכיר הרב ניקב וחסר כל שהוא וחזזית ונקלף לבן וכושי ומנומר, ולא הזכיר בהם כבוש ושלוק, שנראה דעתו שבכולם פסול בכבישה ושליקה ואף הרב המגיה כתבה כן בהדיא.
ודפי דפי [ל"ו ע"ב] ראיתי להרב המגיה שהזכירו בלולב להכשירו, דלאו כבריה אחרת היא, ואני איני סבור שיהא הלולב מתגדל כעין הדפוס, ומכל מקום אם הוא כן כל שהוא כבריה אחרת ודאי נראה לי שפסול. וביבש כבר בארנו לדעתנו שלא כדברי הרב ר' אברהם ז"ל, שאין יובש מעט פוסל אף בראש השדרה. ומכל מקום מה שהרב המגיה מביא בזה ראיה מיבשה ציצתו [ד]בירושלמי מכשר לה, חוץ מכבודו אינה ראיה דציצתו על ראש העלים נאמר, ולא על ראש השדרה.
אחר כך האריך הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל על ענין היבשות שבכולם כמה הוא שיעורו, לפי שבגמרא לא נזכר שיעור היובש באחד מן המינין כמה הוא. וטרח הרב לחזר אחר המקומות שנזכר בהם בתלמוד ענין היובש, ושנזכר בו שיעורו בכמה, ומצא [בריאה] שיבשה [חולין מ"ו ע"ב] שיעורה בכדי שתהא נפרכת בצפורן. ובמומי הבכור [בכורות ל"ז ע"א] באוזן שיבשה ששיעורה כל שתנקב ואינה מוציאה טפת דם. ובדברים הלחים כגון משקים כל שנתקרשו נקראים יבשים [שבת ע"ז ע"א]. ומכריע הרב שיבשות האתרוג הוא ראוי לדמותו ליבשות הבשר שהלחות באתרוג כמו הדם בבשר, וכמו שהלכו באוזן הבכור שהוא בשר לכל שתנקב ואינה מוציאה טפת דם, כך באתרוג כל שינקב ואינו מוציא לחות והוא יבש, והרי אף האתרוג והבשר שוים ששניהם אויר שולט בהם ומתיבשים בנקל, ומתוך כך ראוי להיות שיעורם שוה בזה. זהו דעת הרב ביבשות האתרוג. ובדיקתו שתוחבים בו מחט בלא פלוש, ואם יש שם לחות הרי אותו לחות נראה מעט במחט, או נוקבו נקב גס מעט בלא פלוש וחוזר סביב הנקב אם יצא דרך בו שום לחות. ואנו מוסיפין בו מעט עד שיצטמק כל כך שלא ישאר בו שום לחלוחית, וצמקו עד נאמן על יבשותו. ומכל מקום בהדס וערבה אין לשיעור זה מקום בהם, ואין דעת הרב לשער בהם בכדי שיהו נפרכין בצפורן מצד מה שאמרו במסכת חולין [מ"ו ע"ב] [ההפרש] שבין הריאה לבין אוזן הבכור דלענין יבשות כל היכא דשליט בה אוירא אזוקי מזיק ליה כלומ' שמצד האויר הוא ממהר להתיבש, ומשום הכי לא בעינן באזן הבכור שתהא נפרכת בצפורן ודיינו כשתנקב ואינה מוציאה ליחה, שכל שהיא כשיעור זה לא הדרא ובריא אחר שהאויר שולט בה, מה שאין כן בריאה שבשיעור זה הדרא ובריא אחר שאין האויר שולט ומשום הכי לא קרינן לה יבשה עד שתהא נפרכת בצפורן. ומכאן מכריע הרב ז"ל בכל ארבעת מינין שבלולב שמאחר שהאויר שולט בהם [לא] בעי' בשיעוריהו שיהו נפרכים בצפורן. ומתוך כך מכריע הרב בשלשתם שהמראה הירוק הוא בהם סימן הלחות, וכשהלבינו הוא סימן היבשות בהם, ונתן הרב ז"ל שיעור זה בשלשתם ר"ל לולב והדס וערבה. והוסיף עוד וחזק את דבריו שבהדס וערבה אפי' היו נפרכים בצפורן אם עדין ירקות שלהם קיים אינן יבשי', שכל שהם ירוקים חוזרים הם ללחותם על ידי שרייה במים יום או יומים ולא יהיו נפרכים.
ואני תמה על דברים אלו, שכל שהוא נפרך ביד אין שום יובש למעלה ממנו, וודאי אינו חוזר על ידי שרייה במים אחר שנתלש. וכן מה שנמנע הרב מליתן שיעור להדס וערבה ביבשות כשיעור שיהו נפרכים בצפורן מפני שכל שהאויר שולט בהם בפחות משיעור זה הוא נקרא יבש כמו שמצינו במום שבאזן הבכור, חוץ מכבודו אין כאן ראיה, שלא נאמר כן אלא בבעלי חיים שמתוך שהחומר שבהם יותר דק מאותו שבצומח, עד שהצומח נעשה חומר למרגיש פעל האויר משיגו בנקל וכל שהגיע לנקיבה ואינה מוציאה טפת דם אינו חוזר ומתרפא, ומתוך כך ראוי לומר שיהא שיעור יבשותו בכך אע"פ שאינו נפרך בצפורן, אבל ההדס והדומים לו אין בו שיעור בשנקב ואינו מוציא ליחה שמתוך דקותו אף קודם יבשותו מגיע לשיעור זה. אלא כל שאינו נפרך בצפורן, אינו יבש עד שיהא נפרך בצפורן, ומשהגיע לכך יבש הוא ואין בו עוד חזרה. ולא עוד אלא שנראה שהפקע[ת] הירקות שבו וחזרתו לכעין לבן עם שיעור פריכה בצפורן אחד הוא, או שמא אף קודם שילבין לגמרי הוא נפרך בצפורן, ומתוך כך שיעור הדס וערבה הוא לדעתנו כשיהו נפרכים בצפורן [אבל הלולב יארך זמן רב] עד שיגיע לרקבון גמור, ומתוך כך קבלנו בשיעורו באסיפת לחותו עד שכשאדם כופל את העלה הוא נשבר מצד כפילתו.
אחר כך טרח הרב לחזר ליתן זמן לכליון הלחות עד שלא יצטרך לנסיונות שיעור[י]ן שהזכרנו, ומכריע לתת בזה זמן שנים עשר חדש לכלן, וממה שאמרו [ע"ז ל"ד ע"א] בחרצנים של גוים לחין אסורין יבישין מותרין ופרשו בשיעור יבשותן כל שעבר עליהם שנים עשר חדש. ואם תאמר שלא מצד כלוי הלחות הוא, אלא מפני שטעם היין בטל, א"כ היה לו לומ' כל שנים עשר חדש אסורים לאחר שנים עשר חדש מותרין, הא משאמרו לחים אסורים יבשים מותרים, ושאלו עליה עד כמה הם לחים והשיבו בה עד שנים עשר חדש, משמע שהלחות כלה בהם לשנים עשר חדש.
ואני אומר אינם שוים, והגע בעצמך היאך אפשר לומר שההדס והערבה יעצרו בלחותם שנים עשר חדש שלא יהו נפרכין בצפורן, או שלא יכלה מראה ירקות שבהם, ואנו רואים בהם כן לזמן קצר, אלא אין הסתום למד מן המפורש בענינים אלו, אלא הכל לפי השיעור הנתון בהם, ובלולב אף לאחר שנים עשר חדש יש הרבה מהם שאין מגיעים לכלל יבשות. ועוד שהרי אף הרב כתב שכל שנותנין לב לקיימם בלחותם על ידי כריכתם בדברים לחים, אין כאן שיעור זמן, אלא הכל לפי הסימן הנתון בהם שעל ידי תחבולה אפשר להעמידם בלחותם (יותר) יותר משנים עשר חדש. ודבר זה לדעתי יפה מיהא בלולב ואתרוג, אבל (בלולב) [בהדס] וערבה הדבר רחוק. ובחרצנים מיהא אם העמידם במים כל שנים עשר חדש לפי דברי הרב אסורים עדין, והדבר רופף בידי וראוי להחמיר.
עוד ראיתי להרב ז"ל שכתב בכל הפגומים שהוזכרו במינים אלו להכשיר כל שמצא שלמים מצוה בשלמים בין בראשון בין בשני, משום זה אלי ואנוהו, ודבר זה ודאי ראוי וראוי יאי ויאי, שהרי אף להדור במצוה אמרו [ב"ק ט' ע"ב] (על) [עד] שליש במצוה, כל שכן בין פגום להדור, אע"פ שכשר כגון הפגומין שהוכשרו אף בראשון וכל הפסולין שהוכשרו בשני אלא שבדיעבד יצא בפגומין אבל בפסולין לא יצא אף בשעת הדחק. והקשה לעצמו מר' חנינא [ל"ו ע"ב] (ומטביל) [דמטביל] ביה ונפיק, ואם כן היה לו לצאת בשלם משום הדור מצוה. ותירץ לעצמו שר' חנינא שנים היו לו והקצה האחד לשבעת הימים, והיה מטבל בשני ביום ראשון וכשהגיע לשני אבד ממנו המוקצה ואף ביד חביריו לא מצא שלם והיה אצלו שעת הדחק ויצא לו ידי מצוה בחסר שטבל בו מאתמול.
ואף לגדולי הדורות ראיתי כיוצא בזו אלא שמיפים את הדברים לומר שהיה מפריש אתרוג [ל]ראשון ואתרוג [ל]שני ונמצא שהראשון היה מותר לו בשני אחר שלא הוקצה לשבעת הימים, [כדאמרינן הפריש שבעה אתרוגין לשבעת הימים] כל אחד ואחד יוצא בו ואוכלו למחר [ו]בלילה שעבר יום ראשון היה אוכל ממנו בתוך סעודתו, שהרי לילה ראשון של יום שני הוא, ולמחר לא מצא את השני ויצא במה שנשאר לו מאותו שאכל. ולדעתי דברים אלו במחילה מכבודם אינם כלום, ואף הלשון מעיד לנו, (וכן) שאלו כן לא היה אומר מטבל בה ונפיק, שלשון זה מוכיח שמתמיד היה בכך תמיד, וכבר ידעת מה שדרשו רבותי' בבלק בן צפור במה שכתוב בו [במדבר כ"ב ד'] (וישלח) [ויאמר מואב] אל זקני מדין ושאלו ב[מ]דרש [מד"ר פ"כ, ובתנחומא ריש פ' בלק] והלא מעולם היו שונאים זה את זה, דכתיב [בראשית ל"ו, ל"ה] המכה את מדין בשדה מואב אלא מיראתם של ישראל עשו שלום ביניהם. ויש בה מקום עיון מהיכן היו יודעים ששונאים היו זה את זה ואם נתגרו זה בזה פעם אחת שמא לאיזו סיבה היה ובטלה הסיבה, אלא שהוא מדקדק מדלא כתיב אשר הכה את מדין אלא המכה כלומ' שמתמיד היה בכך, אלמ' ששנאה נמשכת היתה, ואף כאן מטבל בה ונפיק מוכיח שבהתמדה היה עושה כן. אלא שהדבר נראה לדעתנו כמו שכתבנו בפירושנו ובחבורנו הגדול ר"ל בית הבחירה והוא שר' חנינא הרבה אתרוגים היו לפניו, ומקצה אחד מהם למצוה לברך עליו עם הלולב, ולפעמים היה נוטל בידו מן האחרים פעם בזה ופעם בזה ואוכל ממנו, והיה נוטל הנשאר ממנו בידו ולא היה חושש להחליפו בשלם, ולא נאמר דבר זה לדעתי בנטילה שביציאת חובת המצוה אלא בנטילה שמדרך חסידות כמו שהיה ידוע שהיה לולב ואתרוג בידם כל היום [ירושלמי סוכה פ"ג הי"א ובבבלי סוכה מ"א ע"ב] ומכל מקום כשהיה נוטל נטילה של מצוה ובברכה אין ספק ששלם היה נוטל ובו היה מברך, שכל שאפשר בשלם אין דרך בני אדם לצאת בחסר, וכל שכן לשלימים שאין דרכו של שלם בחסר, אלא שלא דבר על נטילת המצוה אלא על אחיזת כל היום, ואלו היה פסול לגמרי ודאי אף בשאר שעות היום היה הוא מחליפו בשלם, אלא מתוך שלא היה קפיד בדבר למדנו שכשר היה בשאר הימים בדיעבד אף לנטילת הברכה. ואע"פ שאמרו ונפיק דמשמע דאנטילה של מצוה קאי, מכל מקום מאחר שמנהג חסידים היה ידוע בכך, הרי הוא אצלם כחובה עד ששם יציאת ידי חובה נופל עליו. או שמא מקצה היה אחד לכל יום ולמחרתו היה יוצא בשל אותו היום ובשעת סעודתו אוכל משל אתמול, וכשהיה עומד מן השלחן היה אותו שאכל ממנו מזומן לפניו והיה מעכבו בידו כדרך החסידים, ולא היה חושש להחליפו בשלם על הדרך שכתבנו. וכבר הארכנו בו בפירושנו ובחבורנו הגדול.
עד כאן השגנו במה שכתב הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל ובמה שהגיה עליו הרמב"ן ז"ל, ויקבלו הרבנים תשובתם מצעיר קטני תלמידיהם, האוהב את דבריהם, ומשתעשע בהם ומתגעגע עם ספריהם, כבן המתחטא לפני אביו.
<h2>דף לז:</h2>
מגן אבות להמאירי
ועוד ראיתי אחר כן להרב ז"ל שדבר בענין נענוע לסתירת מה שנהגנו בו אנחנו ואבותינו ורבותינו נוחי נפש בכל גלילותינו אלה. והביא תחלה לשון הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל בנסח זה. כיצד הוא מנענעו כדאמרי' התם [מנחות ס"א ע"א] לענין שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד הוא עושה מניח שתי הלחם על שני כבשים ומניח ידו תחתיהם ומניף מוליך ומביא מעלה ומוריד, [ושם ס"ב ע"א] אמר ר' יוחנן בר אבא מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי אמ' ר' חמא בר עוקבא אמ' ר' יוסי בר חנינא מוליך ומביא לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד לעצור טללים רעים. אמ' רבא וכן בלולב וכן המנהג. איכא מאן דאמר צריך לנענע שלשה פעמים בהולכה והבאה חוץ ממוליך ומביא מעלה ומוריד, וגמר לה מגמרא דבני מערבא [ירושלמי סוכה פ"ג ה"ח] דגרסי התם רב חייא בר אשי תני בשם רב השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה. תני צריך לנענע שלשה פעמים על כל דבר ודבר ר' זעירא בעי הכין חד והכין חד או דלמא הכין והכין חד, כלומ' ההולכה אחת וההובאה [אחת] או דילמ' ההולכה וההובאה שתיהן אחת, דאלמ' נענוע זה חוץ ממוליך ומביא מעלה ומוריד הוא. עד כאן ההלכות.
ואחר כך כתב הרב בנסח זה. ורבים סוברים ששלשה נענועים אלו שהצריכו כאן על כל דבר ודבר, הם נענועים קטנים שאין בהם הולכה והבאה, וכך הוא עושה מוליך ומנדנד הלולב שלשה פעמים ומביא ומנדנד שלשה פעמים, וכן במעלה וכן במוריד, נמצא שמנענע עשרים וארבעה פעמים נענועים קטנים שאין בהם הולכה והבאה אלא נדנוד הלולב לבד. ואף הרב ר' משה ז"ל לדעת זה כתב כן בחבורו [פ"ז לולב ה"י]. ע"כ לשון הרב ז"ל.
ואמר על זה אח"כ. ואני אומר שטעו בפירוש הירושלמי וטעו בפירוש דברי הגאונים, ופירש בסוגיא הירושלמית צריך לנענע ג' פעמים, כלומ' שינענע הלולב בהולכה והבאה, ובעי ר' זעירא ההולכה נענוע אחד וההובאה נענוע אחד ודיו בהולכה אחרת, או דלמא הולכה והבאה פעם אחת מיקרי וצריך שיוליך ג' פעמים ויביא שלשה פעמים, ור' זעירא ג' פעמים דמתניתא קא מיבעיא ליה מאי ג' פעמים אי הכן פעם אחת והכן פעם [אחת] או ההולכה וההובאה שתיהן אחת הן. והביא הרב ראיה ממה שסמכו שם תני צריך לכסכס ג' פעמים בכל דבר ודבר ור' זעירא בעי הכן חד והכן חד או דילמ' הכין והכין חד, וזו הבעיא פשוטה ומבוארת בתלמוד שלנו במסכת נדה [ס"ג ע"א] במאי דאמרו שבעה סמנין מעבירין על הכתם רוק תפל ומי גריסין וכו' וצריך לכסכס ג' פעמים על כל אחד ואחד ובעי עלה ר' זירא איתויי ואמטויי תרי או דילמא איתויי ואמטויי חד תיקו. והנה בכאן שהבעיא של ר' זירא אינה אלא בפירוש שלשה פעמים דמתניתין אם ההולכה וההובאה נקראים פעם אחת או שני פעמים וזו מלמדת על חברתה, שאף הבעיא הראשונה כל ספקתו של ר' זירא על שלשה פעמים דתני במתניתין היא, אבל על כל דבר ודבר פירושו על כל פרק ופרק שמנענעין בו את הלולב בהודו לה' תחלה וסוף ואנא ה' הושיעה נא, כשם שפירש כל דבר דגבי כתמים בכל אחד משבעה סמנים שמכסכסין בהם.
וכתב עוד בנוסח זה. וזו לפי הנסחא הזו שכתבוה אלו הגאונים, אבל בסוגיא ירושלמית שלנו אין בה גבי סימנין דקתני במתניתן אלא צריך לכסכס ג' פעמים ור' זירא בעי וכו' ואין כתוב בהם דבר ודבר, ומ"מ בין לנסחאות הגאונים בין לנסחאות שלנו הדבר פשוט שאין בלולב אלא ג' פעמים של נענוע של הולכה והובאה, וכן פירש דברי הגאון שהוזכר בהלכות, צריך לנענע ג' פעמים הולכה בכל פעם מלבד מוליך ומביא מעלה ומוריד, לומר שחוזר אח"כ ומוליך [ומביא] ג' פעמים.
וכתב עוד הרב, שדברים אלו הכתובים בהלכות, של רבנו חננאל הם, וזה לשון רבנו חננאל וכתוב בפרושו כיון ששנינו לולב שיש בו שלשה וכדי לנענע בו כשר, אמרנו היאך היו מנענעים בהודו לה' תחלה וסוף ובאנא ה' וגו', ונענוע זה זולתי מוליך ומביא ומעלה ומוריד ששנינו (במשנתינו) [במנחות] בענין שתי הלחם וכבשי עצרת, אמר רבא וכן בלולב וצריך בהולכה והבאה ג' פעמים זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד. וכן קבלנו מאבותינו והעמיד[ו]נו על עיקר זה בתלמוד ארץ ישראל דגרסי התם צריך לנענע ג' פעמים על כל דבר ודבר ובעי ר' זעירא הכן חד וכו' כלומר ההולכה תחשב פעם אחת וההבאה פ"א, או ההולכה וההבאה פעם אחת וצריך להוליך ולהביא ג' פעמים, וכן תני בנדה בענין סמנין שמעבירין על הכתם צריך לכסכס ג' פעמים על כל אחד ואחד, ור' זירא בעי וכו' ולא אפשיט, [וכיון דלא אפשיט] עבדינן לחומרא ג' פעמים הולכה והבאה בכל אחד ואחד. אלו הם דברי רבינו חננאל ז"ל. והם הם הדברים שכתב רבינו הגאון בהלכותיו. ודבריו מפורשים לומר שנענוע זו הוא מוליך ומביא וחוזר ומוליך ומביא וחוזר ומוליך ומביא, שיהו ג' פעמים, וכן יראה מדבריו שעיקר נענוע האמור בלולב בין בשעת נטילה בין בשעת ההלל הם נענוע הולכות והבאות אלו, ורבא דקאמר וכן בלולב הצריך עוד למוליך ומביא ומעלה ומוריד פעם אחת לקיים מצות תנופה ככבשי עצרת, וכמדומה שהוא מנענע תחלה בהולכה והבאה ג' פעמים שהוא עיקר הנענוע וחוזר ומוליך ומביא מעלה ומוריד לעצור רוחות רעות וטללים רעים. זה דעתו של רבינו חננאל ז"ל.
וכתב אח"כ. ורבינו ז"ל כתב בהלכות בלשון איכא מאן דאמר מפני שלפי הגמרא שלנו אין בלולב אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד וזהו נענוע השנוי בו בכל מקום, ומעיקרא הוה סלקא דעתן [נענוע] דקתני מוליך ומביא הוא ורבא חידש והוסיף שאף הוא מעלה ומוריד כדרך כבשי עצרת אבל נענוע אחר לא. והירושלמי חולק עם הבבלי. אי נמי קא סבר רבא מוליך ומביא ומעלה ג' פעמים אבל מוריד אינו מן המנין וחידושו של רבא הוא להיות מעלה כדי להיות העלאתו במקום נענוע אחר. ואם באנו לסמוך על הירושלמי אף אנו נאמר דמוליך ומביא ג' פעמים, ואחר מעלה ומוריד פעם אחת ודיו, וכן נהגו הראשונים וכדכתב רבינו בהלכותי' וכן המנהג. אלו הם דברי הרב.
וכשבאנו לחקור עליהם אנו רואים שהוא סובר שהדברים שכתב הרב הגאון ז"ל בהלכותיו הן הן דברי רבינו חננאל ז"ל ומתוך כך הוא אומר שהמפרשים בדברי הגאון בנענועים זו נענועים קטנים שאין בהם הולכה והבאה אלא נדנוד הלולב לבד, וכן הרב רבינו משה ז"ל שכתבה כדעת הזה בחבורו טעו בפירוש הירושלמי וטעו בפירושי הראשונים.
ותחלה אני תמה על מה שכתב שנמצא מנענע כ"ד נענועים, ולדעת המפרשים כן ושאף אנו בכללם, אין כאן אלא שנים עשר נענועים ג' בהולכה וג' בהבאה וג' בהעלאה וג' בהורדה. ואיני יודע אם נזדמנה שגיאה בספר שהגיע לידי, וא"כ כאן טעות סופר או שמא הוא סובר כדעת אותם המפרשים שנענועים אלו שהם במוליך ומביא מעלה ומוריד, הוא חוץ ממוליך ומביא העשוי בתחלה [ראשונה] על שם נטילה, והשניה על שם עצירת רוחות וטללים רעים ושיהיו שלשה נענועים בכל אחד מאלו והם כ"ד נענועים. ושמא זהו לדעתו לפי סברת אותם המפרשים שהוא מחזיק אותם כטועים מה שכתב הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל שנענועים אלו צריך שיהיו ג' בהולכה והבאה והוא הדין להעלאה והורדה חוץ מאותם הראשונות וכמו שכתב הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל חוץ ממוליך ומביא מעלה ומוריד, ואומר הרב בסברתם שאף הראשונות מנענע ונמצאו עשרים וארבע. וזו מ"מ אינה כונת רבינו משה ז"ל ואף לא כונת הרב ר"י אלפסי ז"ל לדעתנו כמו שנבאר, אלא שמ"מ נניח דברים אלו ונקח הענין בדברי הגאון כדברי הרב רבינו משה ז"ל, שהוא נוטל הלולב ומוליכו ומנענע שלשה נענועים בהולכתו ומביא ומנענע שלשה נענועים בהבאתו ומעלה ומנענע ג' נענועים בהעלאתו ומוריד ומנענע ג' נענועים בהורדתו עד שנמצא מוליך ומנענע שלשה, ומביא ומנענע ג', ומעלה ומנענע ג', ומוריד ומנענע ג' שנמצאו שנים עשרה נענועים שכך הוא דעתי בדברי הגאון ז"ל. ומה שאמר צריך לנענע ג' פעמים בהולכה ובהבאה הוא הדין להעלאה והורדה, אלא שקצר את הדברים. וכן מה שאמר חוץ ממוליך ומביא מעלה ומוריד פירושו חוץ מהושטת ההולכה וההבאה והעלאה והורדה, כלומר שלא דיו בהושטתם אלא שבכל הושטה ינענע שלשה שזהו פרושנו בדברי הגאון כמו שכתבנו במקומו. [וכן קשה במה שכתב] וסובר הרב שזה שכתבו הרב ר' יצחק אלפסי והרב רבינו משה ז"ל על סמך מה שכתב רבינו חננאל, ומתוך כך גזר שטעו בפירוש דברי הראשונים ובפירוש הירושלמי, ובמחילה מכבודו לפי מה שפרשנו בדברי הרב ר"י אלפסי על סמך מה שכתב רבנו משה ז"ל שהיו דבריו תרומות מתרומותיו מצד שהיה שלישי לקבלתו, הרי אנו מודיעים שלא טעו לא בדברי הראשונים ולא בפירוש הירושלמי ודבר ברור הוא שמה שכתבו הרב ר"י אלפסי והרב רבינו משה ז"ל אינם דברי רבינו חננאל ז"ל, ולא נכתבו דבריהם על סמך רבינו חננאל כלל. והיה לו להרב לדקדק בלשון, שהרי לשון ר"ח ז"ל, אלא צריך לנענע בהולכה והבאה ג' פעמים זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד, וכן אחר שהביא לשון הירושלמי כתב, ההולכה תחשב פעם אחת וההבאה פעם אחת, או ההולכה וההבאה פ"א נחשבים וצריך להוליך ולהביא ג' פעמים, והרי שהוא מפרש ג"פ, (שאם) [שעם] ההולכה אחת וההבאה אחת יוליך ויביא ויעלה ויוריד תחלה ואח"כ יוליך פ"א ויביא פ"א ויוליך פ"ב ויביא פ"ב ויוליך פ"ג ויביא פ"ג, וזו ודאי לשיטה זו צריך לפרש על כל דבר ודבר על כל המקומות שצריך נענוע כגון בשעת הברכה ובהודו לה' תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא, ושאין כאן נענוע עלים ושדרה כלל אלא שיוליך ויביא ויעלה ויוריד תחלה ואח"כ יוליך ויביא ג"פ, וכמו שכתבנו אף אנחנו שיטתו בפירושנו ובחבורנו הגדול. וכמה הדברים זרים שלדעת זה מה ענין שלא יעלה ויוריד בכפולו על הצד שהוא מוליך ומביא, וכן מה ענין שאחר שהוליך והביא והוליך והוריד יחזור ויוליך וכו'. אלא ודאי אין דעת הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל אלא כדעת הרב רבינו משה ז"ל שאינו כופל בהולכה והבאה ולא בהעלאה והורדה אלא שבגמרא שלנו לא יצא לנו אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד בלא שום נענוע אלא בהושטה לבד כעין תנופת שתי הלחם וכבשי עצרת, וחידש הירושלמי שצריך לנענע ג' פעמים על כל הושטה והושטה בנענוע שדרה ועלים שלשה בהולכתו וג' בהבאתו וג' בהעלאתו וג' בהורדתו. וכבר מצאנו כזו בתשובת שאלה של גאונים. ומה שכתב לנענע ג"פ בהולכה והבאה, פירושו אף בהעלאה והורדה, אלא שהדברים מקוצרים ומונחים להבנה קלה. וכן מה שאמר חוץ ממוליך ומביא ומעלה ומוריד פירושו לבד מן ההושטות, כלומר שלא די בהושטתו אלא שינענע שלשה בכל הושטה מארבע הושטותיו שהוא מושיט. וכדברי הרמב"ם ז"ל.
ולשון הגאונים שרמזנו עליהם הוא בנוסח זה, לנענע הלולב ששאלתם עליו היאך הוא הרי אמרו [מנחות ס"ב ע"א] על תנופת שתי הלחם וכבשי עצרת שמניח הלחם על הכבשים ומניח הכהן ידו תחתיהם ומניף מוליך ומביא מעלה ומוריד, ואמר רבא וכן ללולב. ולא מצינו בתלמוד עוד אלא דבר זה מה שאמרו [ברכות ל' ע"א] לולב ומנענעו, וכן היכן היו מנענעין [סוכה ל"ז ע"ב] וכן לולב שיש בו ג' טפחים כדי לנענע [שם כ"ט ע"ב במשנה], אלמא לנענע הוא צריך. ולא ידענו כמה, אבל בגמרא דבני מערבא [ירושלמי סוכה פ"ג ה"ח] מפרש שלשה פעמים על כל דבר ודבר, אלא שנסתפקו אם קורא ההולכה לבד דבר אחד וכן ההבאה וכן ההעלאה וכן ההורדה עד שינענע בכל אחת מהן שלשה, או שמא ההולכה וההבאה אחד וינענע בין שתיהן שלשה וכן בהעלאה והורדה, ולא איברירא ונקטינן לחומרא וחשבינן לכל חדא מניהו בחדא ונמצא שנים עשר נענועים בכל נטילה. וכמדומה לנו שתשובה זו היתה מדברי רבינו נסים ז"ל, ואלו ודאי דברי הרב רבינו משה ז"ל. ונראה לנו שאף הם דברי הרב אלפסי ז"ל על הדרך שישבנו את דבריהם, ונמצא שלא טעו בדברי הראשונים.
ואחר שכן אף אנו מודיעים להרב מחילה מכבודו ועל סמוך מוסרו וענותו, שלא טעו ג"כ בפירוש הירושלמי, ולא עוד אלא שאני מביא ראיה ברורה שזו שאמרו על כל דבר ודבר אינו חוזר על הפרקים שאדם מנענע בהם כפירוש רבינו חננאל ז"ל, שאלו [כן] היה ירושלמי זה בא על משנת היכן היו מנענעין, ושיהא לשון תלמוד הירושלמי היכן היו מנענעין בהודו לה' תחלה וסוף ובאנא וגו' ויאמר על זה צריך לנענע ג"פ על כל דבר ודבר [והיה] ראוי לומר כן ר"ל על כל מקום מאותם המקומות שהוזכרו. אבל הירושלמי זה לא בא על משנה זו, אלא על משנת מי שהיה בא בדרך ואין בידו לולב לכשנכנס לביתו יטול על שלחנו. ואין ספק שכבר התפלל בדרך, אלא שלא היה בידו לולב ליטלו וכשנכנס לביתו נוטל ומברך עליו וי[ו]צא בו. וא"כ נטילה זו אינה בשעת ההלל שיהא הענין נופל על הפרקים. וכן שבתחלת ירושלמי זה [שם] אמרו המשכים לצאת בדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע וכשמגיע זמן קריאת שמע קורא ומתפלל, זהו נוסח הירושלמי, וע"ז סמך ואמר תני צריך לנענע ג' פעמים על כל דבר ודבר, והרי משכים אינו מתאחר לתפלה לפי זה הירושלמי. ואע"פ שבגמרא שלנו [ברכות ל' ע"א] אמרו על אבוה דשמואל ולוי דכי הוו בעי למיפק לאורחה הוו מקדמי ומצלי. והם גורסים בבריתא זו וכשיגיע זמן קרית שמע קורא, ואין גורסין בה ומתפלל. מ"מ הירושלמי הולך על שיטת ר' שמעון בן אלעזר שאמר שם וכשיגיע זמן ק"ש קורא ומתפלל דמסמך גאולה לתפלה עדיף וכן שיש פוסקים שם כרשב"א. וממה שאמרו שם ברב אשי וליעביד מר כאבוה דשמואל ולוי, ותירץ לא חזינן להו לרבנן קשישי [מינן] דעבדי הכי. ואחר שכן אין בהשכמתו אלא נטילת לולב לצאת בו לבד, לא נטילה שבשעת ההלל, ועל זו הוא סומך ואומר צריך לנענע ג' פעמים על כל דבר ודבר, ובנטילה זו מיהא מאי על כל דבר ודבר, אלא ודאי שהוא סמוך על מה שנתפרש בתלמוד שלנו שבנטילתו הוא מוליך ומביא מעלה ומוריד, שעל כל הושטה מהם צריך לנענע ג"פ על הדרך שכתבה רבנו משה ז"ל ושאנו מפרשים בדברי הגאון ז"ל. ומה שאמרו אח"כ בירושלמי תני צריך לכסכס ג"פ ובעי ר' זעירא הכין חד והכין חד, ואע"פ שאינן דומות בענין לפי דעת הרב שסובר לסתור פירוש זה בכך, נתגלגלה בכאן מצד דמיון לשון השאלה וזהו דרך התלמוד תמיד במקומות רבים חדל לספור, אלא שאני מביא מעט דרך דוגמא, הרי אתה רואה במסכת מנחות [כ"ז ע"א במשנה] שעל ידי מה שנצטרך לבאר שם על הסולת והשמן שמעכבין זה את זה נמשך לומר [שם כ"ח ע"א במשנה] על ארבע ציצית ועל ארבע פרשיות שבתפילין שנמשכו מחברי הגמרא לבאר עניניהם אע"פ שהיה מקומם ראוי יותר במקומות אחרים, וכן בכמה מקומות. ואחר שכן אין הכרח לבאר ג' פעמים שבלולב כדרך ג' פעמים שבכסכוס כמו שסבר הרב אלא הא כדאיתא והא כדאיתא, ועל דמיון לשון השאלה נתגלגלה כאן וכ"ש שאף לפי הענין יש בהם קצת דמיון.
ואנו צריכים לבאר ענין הכסכוס כדי לבאר לך סברא זו, והוא ששנינו [נדה ס"א ע"ב] שבעה סמנין מעבירין על הכתם כלומר לבדוק בהם אם היה כתם זה דם ולטמאו, או צבע אחר ולטהרו, והוא שאם עבר הכתם בהעברת סמנים אלו בידוע שדם היה, ואם לא עבר בידוע שצבע אחר היה. ושבעת סמנים אלו וענין בדיקתם אם הוא דוקא לטהרות או אף לבעלה הכל מפורש שם כהלכתו, אלא שאין לנו עכשיו צורך בכך. אלא במה שאמרו עוד עליהם במשנה וצריך לכסכס ג' פעמים על כל אחת ואחת, כלומר שבשעה שהוא נותן הסם על הכתם יפשפש את הבגד באותו הסם באצבעו ג"פ. ושאל ר' זעירא הכן חד והכן חד, כלומר שתהא הולכת אצבעו נדונת ככסכוס אחת והבאתו (כאחת) [באחר] ודיו בהולכת האצבע פעם אחרת, או הכן והכן חד כלומר שלא תהא הולכת האצבע והבאתו נידונין אלא באחת וצריך שיוליך אצבעו ויביאנו ג"פ, ונשארה בספק. ושאלה זו נשאלה בתלמוד שלנו בלשון אחר, והוא, איתויי חד ואמטויי תרי כלומר ואין צריך אלא לאיתויי פעם אחרת, או דילמא איתויי ואמטויי חד כלומר שאין שניהם נידונין אלא כאחת.
והרי בכאן הושטות שבלולב הם בדמיון הסמים והנענועים שבהושטות בדמיון הכסכוסים שבסמים על הבגד, והרי אנו צריכים נענועים בהושטות וכסכוסים בסמים על הבגד, ושואל עכשיו בשלשה נענועים שאנו מצריכים בכל דבר ודבר אם בהולכה וההבאה נדונים כאחת להעביר שתיהן בשלשה נענועים, או ההולכה אחת וההבאה אחרת להצריך בכל אחת מהן שלשה נענועים, כדמיון השאלה בכסכוסין, אם ההולכה וההבאה נידונין כשתים ולהעבירו בהולכה אחרת או הם כאחת ולהצריכם שלשה הולכות ושלשה הבאות. ואע"פ שבזו חלש מעט הדמיון עד שהשאלה בהולכה והבאה שבלולב הוא שאלה בנושא שההולכה וההבאה נושאים אצל ענין זה והנענוע נשוא, ובכסכוס הסמים ההולכה וההבאה השאלה בנשוא, הבדל מועט הוא ואין לחוש עליו וכל שכן בדבר שאפשר לא היה דמיון בענין, מ"מ מדמיון לשון השאלה היה ראוי להתגלגל בה. ומעתה אין הכרח במה שמדקדק בה הרב ששלשה פעמים שבלולב חוזר על ההולכה וההבאה כדרך ג"פ שבכסכוס עד שמזו נהיה מוכרחים לפרש על כל דבר ודבר יהא, פירושו על כל פרק ופרק שמנענעים בו כדרך פירוש על כל דבר ודבר שבסמנין חוזר על הסמנין, שאפילו לא היה שם דמיון אלא בלשון, היה ראוי להתגלגל כאן, וכל שכן שהרבה דומות אף בענין, וכ"ש שכבר הוכחנו שאינו חוזר על הפרקים בתשובה נצחת שהרי על הנטילה שהוא נוטל לצאת בה לבד הוא מוסב כמו שבארנו.
ונמצא שרבינו משה ז"ל והמפרשים בדברי הרב אלפסי ז"ל כדבריו ואף אנו שנמשכנו אחריהם בפירושינו ובחבורנו הגדול לא טעינו בדברי הראשונים ולא בפירוש דברי הירושלמי. אין טעות ואין שגיאה אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו תהלה לאל.
ובאמת שבסוגיא ירושלמית שבידינו אין שם לא בלולב ולא בכסכוס על כל דבר ודבר, אלא צריך לנענע ג"פ וצריך לכסכס ג"פ, ומ"מ יש לנו לסמוך על נסח הגאונים ז"ל שכתבוהו כך. ואף לגרסא שבספרינו הירושלמיים מכיון ששאל הכן חד והכן חד וכו', משמע שאותם שלשה פעמים אינו רוצה לומר ג"פ לבד ולא עוד אלא ג"פ בכל דבר ודבר לאיזה פירוש שנפרש בכל דבר, וכ"ש שבכסכוס מיהא שנויה כן במשנתינו בנדה שלשה פעמים בכל אחד ואחד.
ואנו אע"פ שלא ראינו דברי רבינו חננאל ז"ל מפורשים במקומם על הדרך שהוא כתבם בשמו, כבר ראינו שכך היא דעתו בחידושיו ובספר הערוך [ערך נע]. ואף לרבינו האיי ז"ל מצאנוה באותה שיטה או קרובה הימנה, ושאף הסוגיא מוכחת שאין נענוע אח[ר]ת בלולב אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד בהושטה לבד וכדרך תנופת שתי הלחם וכבשי עצרת. וכמו שאמרו [מנחות ס"ב ע"א] וכן בלולב, ושאף הרב אלפסי ז"ל כתב בה תחלה וכן המנהג.
אלא שזה שבררנו לפרש בו נענוע הלולב בשדרה ועלין הוא מצד שבארנו שבתלמוד שלנו אמרו וכן ללולב אין לנו להוסיף בו עוד שום הושטה אלא כעין אותם שבתנופה. וא"כ מה שחידש בירושלמי אינו אלא שהתנופה אין לו מקום אלא בהושטה, ובלולב יש מקום לזעזע הלולב בכל הושטה, ואין בזה מחלוקת בין הירושלמי והבבלי. ואף לשון נענוע מוכיח כן שאין נענוע בהושטה לבד. ואע"פ שמצינו שכל הטייה נקראת נענוע כגון מה שמצינו [מו"ק כ"ז ע"ב] א0בֵל כיון שנענע ראשו אין המנחמים רשאין לישב עוד אצלו, ונענוע זו שמרכין ראשו ומסתיר פניו מהם, כאדם הקץ בעמידתם. וכן בענין מודים [ברכות כ"ח ע"ב] כיון שנענע ראשו שוב אינו צריך. והוא הרכנת הראש דרך השתחויה. וכן מה שאמרו בהגדה [יבמות קכ"א ע"א] אם יבואו רשעים על אדם ינענע להם בראשו, והוא ענין הרכנת הראש דרך הודאה לדבריהם. ומ"מ כל אחד מתפרש לפי ענינו ובכל אלו אין לאחד מהם מקום בנענוע. אבל לולב נענוע שלו ראוי לפרשו בזעזוע שדרה ועלין, ואף לשון המקרא כנוע עצי יער מפני רוח [ישעיה ז' ב'] כאשר ינוע בכברה [עמוס ט' ט'], ובמנענעים ובצלצלים [ש"ב ו' ה'] שהיו כולם מהירי התנועה והזעזוע בתכיפה. וכן שבמשנתנו מצינו בגמרות ישנות מדוייקות בעדותו של ר' עקיבא צופה הייתי בר"ג ור' יהושע שכל העם היו מטרפים לולביהם ר"ל באנא ה' הצליחה נא והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא, ולא אמר כל העם היו מטרפין והם לא היו מטרפין אלא [אמר, והם לא היו] מנענעין כלומר שהם היו מטרפין אף באנא ה' הצליחה נא והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא אלמא לשון מטרפין ולשון מנענעין אחד, ולשון מטרפין ודאי נאמר על זעזוע בתנופה מהירה ומבולבלת כענין טרף בקלפי [יומא ל"ט ע"א] וכן ביצה טרופה [עדיות פ"ב מ"ד] או ענין השמעת קול העלים מלשון עֲלה [בראשית ח' י"א] כתרגומו טרפא, ואע"פ שבמקצת גמרות מצאנו בשתיהם לשון מנענעים וכו' ר"ל שכל פעם היו מנענעים וכו', הנה בגמרות ישנות ומדוייקות מצאנו לשון מטרפין ואף בערוך מצאנו כן. ואף בהלכות הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל. ומתוך כך נראה לי שזה שאמרו וכן ללולב פירושו (לא) שנענוע שבו יהא בהושטה לרוחותיו (אלא) [אלו] ר"ל במוליך ומביא מעלה ומוריד, ועדיין אין לנו במנין הנענועים כלום, ונתחדש בירושלמי שיהו שלשה נענועים בכל הושטה והושטה והוא שיהא מוליך ומנענע ג' פעמים מביא ומנענע ג' פעמים מעלה ומנענע ג"פ מוריד ומנענע ג"פ, והוא הוא המנהג שנהגנו בו אנו ואבותינו ורבותינו נוחי נפש, וע"ד שכתבנו בדברי רבנו משה ז"ל, ושפירשנו כן בדברי הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל, וזהו מה שהשגנו להעמיד מנהגנו ומנהג אבותינו על מכונו. ושאר הסברות והפרושים שנאמרו בסוגיא זו בענין זה, כבר הארכנו בהם בפירושנו ובחבורנו הגדול בארוכה. ובדעבד מיהא אין הנענוע מעכב ולא אף ההושטה, שהרי משהגביהו יצא בו כמו שבארנו במקומו. וכן אף לכתחלה אינו צריך בהולכה והבאה שיושיט הלולב או ינענעהו לרוחות שבצדדיו, אלא יוליך לרוח שלפניו, וזו היא ההולכה, ויחזירנו אצל עצמו וזו היא ההבאה, שאף בתנופה היה עושה כן. ואע"פ שאמרו מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו, מ"מ כשמצייר בעצמו שהוא מושל בשתים אף הוא מצייר שמושל בארבע, ואין טענה מכאן להושיט הלולב ולנענעו לארבע רוחות, ואף הגאונים כתבו שהעושה כן דעת חצוני הוא, והנקרנין מהדרין עצמן בהושטות אלו ואין דעתנו נוחה בכך.
